דף הבית >

האמנם עוד יבואו ימים / לאה גולדברג

מבוא

השיר "האומנם עוד יבואו ימים" נכתב בשנת 1943, והיה בו משום תגובה לנוראות מלחמת העולם השנייה, כאשר ממדי זוועת השואה היו ידועים כבר ליושבים בישראל. השיר עורר הדים רבים בציבור, נוכח ייסורי המצפון, המושתקים בו, של מי שנותרו בחיים. לאה גולדברג ביקשה לבטא את זכות החיים הבסיסית של אלה שהמזל שפר עליהם והם לא היו בין קורבנות התופת שהשתוללה באירופה. תיאורי הטבע המרובים בשיר ממחישים את ההנאה התמימה כמפלט מתלאות הקיום. בטבע ניתן למצוא מרגוע וחושניות ובחסותו אפשר גם להשלים עם הבדידות שאין מנוס ממנה.

תוכן השיר ומשמעותו

בית א´ – השיר נפתח בשאלה "האומנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד, / ותלכי בשדה, ותלכי בו כהלך התם". בשאלה זאת בולט הספק באשר לאפשרות קיום חיים נקיים מאשמה, כאשר משהו קשה מעיב עליהם. החזרה הכפולה על המילה "ותלכי", מעצימה את הרצון הראשוני כל-כך של החיים – פשוט ללכת. ההליכה בשדה בתוספת הדימוי "כהלך התם", מלמדת כי אין כאן שאיפות גדולות ולבטח אין כאן כוונות נסתרות. המשוררת מייחלת בסך הכול לחיים פשוטים של רוגע ושלווה. שתי השורות הסוגרות את הבית הראשון מוסיפות לאווירה הפסטורלית – בתיאור כף הרגל החשופה, המלוטפת בעלי האספסת, אך נוספת עליהן תחושה של אי-נוחות בדמות שלפי-שיבולים דוקרים. השימוש האוקסימורוני במלים "ותמתק דקירתם" מלמד על נכונות המשוררת להיות מסופקת מחייה גם אם יש בהם דקירה, כלומר משהו כואב. היא מבקשת לאהוב את החיים על אף הכאב הכרוך בהם, ובמידת האפשר אפילו ללמוד ליהנות מהכאב הזה, אולי בזכות ההתגברות עליו.

בית ב´ – הבית השני מרחיב את חוויית החיים על רקע ההליכה בטבע. כאן נדרשת המשוררת לגשם היורד על גופה. אף שמדובר ב"עדת טיפותיו הדופקת", היא מצליחה ללכת בשדה ולהתעטף בשקט, המדומה כאן ל"אור בשולי הענן". נראה כי גם כאן יש משהו המעיב על החיים (ענן של קדרות), אך בכוחה של המשוררת להתגבר על כך. הגשם השוטף, עוטף אותה בשקט הנוסך בה תחושה טובה.

בית ג´ – בבית זה בולטים ביטויים המדגישים את ממשיות החיים. השימוש במגוון חושים (ריח, ראייה, מישוש) משרה אווירה של ביטחון המתחזקת גם בעזרת התיאור האסתטי של התלם, השמש והשלולית. החזרה המשולשת על המילה "ומותר" – מדגישה אמנם את הוויית הקיום על צדדיה הקסומים, אך גם עשויה להכיל בתוכה את הרעיון שאין זה מובן מאליו שמותר לאהוב, כי אם הדבר היה ברור, לא היה צורך לחזור ולהדגיש אותו. "ופשוטים הדברים וחיים, ומותר בם לנגוע, / ומותר, ומותר לאהוב" - מכאן מתברר דווקא שאולי יש בחיים הללו דבר כלשהו, שהוא מאוד לא פשוט וחי, אך למרות זאת אין לחוש אשמה, ומותר למצות את החיים, במובן של לאהוב ללא ייסורי מצפון.

בית ד´ – בבית האחרון נחשף הקיום המפחיד, המאיים להחריב את החיים, ובתוכו המשוררת המבקשת להמשיך לחיות את חייה הפשוטים – "את תלכי בשדה, לבדך, לא נצרבת בלהט / השרפות, בדרכים שסמרו מאימה ומדם."

   המילה "לבדך" מדגישה את המחיר שיש לשלם בעבור המציאות הנוראה. הברירה לחיות היא אישית, אולי אפילו אגואיסטית, והיא עלולה לעורר ביקורת מצד החברה. אך למרות זאת, קוראת המשוררת לבחירה בחיים, גם אם זו בחירה שיש בה כניעה. "וביושר-לבב שוב תהיי ענוה ונכנעת / כאחד הדשאים, כאחד האדם" – זו הכרזה בדבר הברירה הראויה, זו שנובעת מתוך יושר-לב וצניעות, וכל עניינה ברצון לשמור על האנושיות במשמעותה הפשוטה והבסיסית ביותר. 

   מהבית הסוגר את השיר ניתן להסיק כי גם במציאות עקובה מדם של מלחמה משתוללת, יש מקום להתכנסות האדם בעצמו ולהתמזגותו הבריאה עם הטבע, מתוך תפישת עולם לפיה אין להטיל ספק בזכות המובנת מאליה – לחיות.
מבנה השיר

השיר בנוי מארבעה בתים, בעלי ארבע שורות בכל בית וחריזת הטורים א-ג, ב-ד. המבנה המאורגן של השיר והחריזה המוקפדת תורם לעיצוב האווירה ההרמונית, המשרתת את רעיון הקיום המסודר והרגוע גם במציאות חיים לא מאורגנת ולא שלווה.  

 אמצעים אומנותיים  

מטאפורה – 1) "האומנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד" – האם תיתכן מציאות חיים של קיום סולח ומפויס? השיר נפתח בשאלה מטאפורית הממחישה את הקושי להתמודד עם המציאות ואת הכמיהה לסליחה וחסד במובן של חופש לחיות ללא נקיפות מצפון.

2) "לא נצרבת בלהט השרפות, בדרכים שסמרו מאימה ומדם" – זוהי לשון מטאפורית המעצבת תמונת מציאות קשה וכואבת. המלחמה מתוארת כאן כאש שורפת והדרכים, שהן סמל לחיים, מתערערות בתדהמתן נוכח הפחד ושפיכות הדמים האיומה. המשוררת מבקשת להדגיש כי ניתן להימנע מצריבת המציאות הנוראה הזו, בתנאי שהבחירה תהיה בהמשך החיים, מתוך יושר וצניעות.

 דימוי – 1) "ותלכי בו כהלך התם" – הדימוי מכוון לכך שההליכה בשדה תשקף את החיים הפשוטים על התמימות האנושית שבהם. זהו ביטוי ציורי למי שחי מבלי להעניק משמעות רצינית ומכבידה לחייו. כך מבקשת המשוררת לעצב את חייה, כהליכה תמימה בשדה.

2) "וירחב בך השקט כאור בשולי הענן" – זהו צירוף לשוני מטאפורי המציג את הדמות בשיר כמי שצפויה לשקט, כלומר לשלווה נעימה בשעה שתירטב בגשם. אותה שלווה תהיה כמו אור בשולי ענן, כלומר כתחושה חיובית הבולטת על רקע אפרוריות החיים.

3) "שוב תהיי ענוה ונכנעת כאחד הדשאים, כאחד האדם" – סיום השיר בדימוי זה מדגיש את התמזגות האדם עם הטבע. גם בתנאים קשים של מלחמה, ניתן לשמור על צלם אנוש – יושר וצניעות ולהישאר בן-אדם, ופשוט לחיות במובן הטבעי ביותר.

 חזרה – בשיר יש מספר מלים החוזרות על עצמן ובכך הן מדגישות את הרעיון המרכזי בו. "תלכי בשדה" – ההליכה התמימה בשדה ממחישה את הקיום הפשוט של החיים. זוהי חזרה המשרתת את הרעיון של כמיהה לחיים רגילים לגמרי, במין הרמוניה עם הטבע.
"ומותר" – ההיתר לנגוע בחיים וההיתר לאהוב נועד לשם הדגשת הרעיון, שעל אף המציאות הקשה של המלחמה המשתוללת, מותר להמשיך לחיות ולאהוב ללא רגשות אשם.

אוקסימורון – "שלפי-שיבולים ידקרוך ותמתק דקירתם" – הצירוף "ותמתק דקירתם" מכיל בתוכו ניגוד המציג את הדקירה כנעימה. נראה כי הכוונה לכך שניתן יהיה ליהנות מהחיים, גם אם יש בהם כאב. הכאב הופך למתוק, כאשר לא פוחדים ממנו ואין הוא מאיים על הקיום האמיתי. אוקסימורון זה מדגיש את טבעיות החיים, שבכוחה להישמר גם בתנאים לא אידיאליים ואפילו בשעת קושי של ממש.

 סיכום
 
במרכז השיר "האומנם עוד יבואו ימים" עומד הניגוד בין עתיד מאיר ואופטימי לבין הווה קודר וגדוש סבל. כנגד השרפות והדרכים שסמרו מאימה ומדם ניצבים בסימן שאלה הסליחה והחסד, כאפשרות שיש לשאוף להגשמתה. לעומת המוות חסר התכלית, בולט טעמו של נוף אידילי של שדות שלפים ואספסת, של טיפות גשם מרעננות, של אור בשולי ענן, של תלם ושמש המשתקפת בראי-שלולית זהוב. נוף טבעי זה עשוי לסמל את חלום ההתחדשות של העם היהודי – זאת על רקע סכנת הכחדתו הממשית ביותר בעת המודרנית – השואה. 
   לאה גולדברג מבקשת בשיר זה לאשר את זכות החיים לאלה שהצליחו לחמוק מהזוועה הנאצית. התנאי היחיד לקיום הוא ללכת בשדה כהלך התם, כלומר לחיות את החיים כפשוטם. הטון השקט של השיר תואם את הקריאה לצניעות וכניעה במובן של התרפקות על הדברים הפשוטים וקבלת המציאות בהשלמה מפויסת, נטולת נקיפות מצפון חסרות טעם.   זהו שיר תקווה הפורץ מתוך מציאות אכזרית ומשמיע את קול האהבה כנגד כוח ההרס. מתוך ההווה הכאוב, נושאת המשוררת עיניה לעתיד ומייחלת להגשמת קיומם של החיים בסליחה ובחסד.

מקורות

  1. חבר, חנן. "הזמר תם: לאה גולדברג כותבת שירי מלחמה". בתוך: "פגישות עם משוררות", ספרית פועלים והאוניברסיטה העברית בירושלים, 2000.
  2. רובינשטיין, בלהה. "שירים ומה שביניהם". עם עובד, 2003.
  3. ריבנר, טוביה. "לאה גולדברג – מונוגרפיה". ספרית פועלים והקיבוץ המאוחד, 1980.
דואר נע מנשה, 37810  טל. 04-6189900, פקס. 04-6189922
Blacknet.co.il - בניית אתרים